הזקן האחרון בתל-אביב

קרא את הוואטסאפ שלי מ־23:42 שנשלח לאחר יומיים של דממה. יומיים של גבורה. ביום השני, בעשרים ושלוש ארבעים ושתיים, נשברתי. ״היי.״ רק ״היי.״ זה הכול. לא להסתבך בשום אמירה פאתטית. לא ענה. שני קווים כחולים. אפילו לא טורח שלא לפתוח כדי לשמור לפחות על מראית עין של ׳לא קראתי.׳

ב־08:25, השעה בה נכנסתי לאולם, כאב עמום החל לפעום ברקותי. ידעתי שאין סיכוי שעכשיו הוא יענה. בשעות כאלה הוא מנתח. הנחתי את הטלפון, די. חייבת להפסיק לבדוק. הבהייה בצג גומרת אותי.

ב־08:35 השופטת נכנסה. דיון קצר, קדם משפט סטנדרטי, הבונוס של כמה רגעים בלי לחשוב עליו נגמר, ובעירת העלבון בבית החזה התחדשה. ההתעלמות הזאת מצמיתה כל פעם מחדש. כל כך קשה לכתוב ״עם אנשים״, או ״באמצע משהו״, רק להראות שראית, שאתה זוכר שאני כאן, קיימת?

אספתי את הדברים, נפרדתי מהלקוח, ואז היא ניגשה אלי.

״עורכת דין מרקס, אפשר לדבר אתך רגע?״

נערה יפה. נזם באף, פירסינג בגבה. גבוהה, דקה מאד, שזופה. שיער זהוב, צפוף, ארוך, מכנסיים אפורים רפויים, שמוטים מעט במותן, חושפים בטן שטוחה, חומה, עטורת נזם. מכנסיים מהסוג שרק בנות דקות יכולות ללבוש ולהיראות מיליון דולר. גופיה לבנה רחבה, כנ״ל. פרפר כחול משורטט בחינניות על הכתף. מסתבר שעקבה בריכוז רב אחר המתרחש באולם אם קלטה את שמי מבין כל השמות שהתעופפו באוויר בזמן הדיון.

״מיה. אני מיה.״

״יש לך כמה דקות״? תחינה גדולה בעיניים, עיני אזמרגד גדולות.

״כן.״ העפתי אוטומטית מבט על הצג, כלום. כמובן. הבנאדם מנתח עכשיו. די. ״מה העניין?״

״אני מחפשת עורך דין.״

הבטתי בה. טוב, זה משונה. מה לכמעט ילדה ולעורכי דין? ומי בכלל מחפש ככה עורך דין? ״באיזה תחום?״

״לא יודעת איזה תחום זה, אבל אני צריכה למצוא מישהו שנעלם. דחוף.״

הוספתי להביט בה בתמיהה. ״לא שאני מבינה בדברים האלה״ השתדלתי להיות נחמדה, לצמצם את הרמת הגבה, ״מציאת אנשים שנעלמו, אבל נראה לי שאם כבר את זקוקה למישהו זה לחוקר. לא לעורך דין.״

״אני לא מכירה חוקרים.״

״מי זה שנעלם?״

״מישהו שהכרתי לפני שלושה ימים. היינו ביחד לילה אחד. מטורף. ואחרי זה הוא נעלם.״

רק את זה אני צריכה לשמוע. ממש מצאה לה למי לספר דבר כזה. להגיד לה שזה סיפור חיי בשנה האחרונה? לילה מדהים, פעם בשבוע, ליל יום שני כמו שעון, ובבוקר הבחור נעלם.

״תקשיבי״ נדתי לה בליבי, אחוות מורעלות? ״את נראית צעירה מאד, ואולי עדיין לא קלטת, אבל לפעמים יש לגברים את הנטייה הזאת להיעלם. ואת כל כך יפה״ באמת רציתי לנחם, ״הוא פשוט מפגר אם הוא הבריז לך.״

״תודה״ היא אמרה בקול חרישי, בקושי נשמע, ״אבל קרה לו משהו. אני יודעת. אחרי כל מה שהיה בינינו בלילה, לא יכול להיות שהוא הבריז.״

״אנחנו מכירות?״ ניסיתי להבין מאיפה זה נחת עלי,

״ לא.״

״אז איך הגעת אלי?״

״אתמול קלטתי שקרה לו משהו וחשבתי שעורך דין יוכל לעזור לי.״

״למה עורך דין? למה לא פנית למשטרה?״

״פניתי. צחקו עלי.״ גלגול עיניים סיכם את עניין הלמה לא לפנות למשטרה. ״אבל שם הציעו לי למצוא עורך דין שיסביר לי מה אולי אפשר לעשות.״

״איך בכל אופן החלטת שמשהו קרה לו ושהוא לא סתם החליט לנתק מגע?״

״אני פשוט יודעת.״

אוי, מסכנה, הבטתי בה ברחמים גדולים. ברוכה הבאה למועדון. יש לי כל כך הרבה מה לספר לך, על איך אנחנו רואות הכול, את העתיד ההֶפִּי אֶנְדִי, את האושר של להיות לנצח בזרועותיו, החסונות, רק לא את המציאות.

״נפגשנו ביום שני בלילה״ היא המשיכה, עיניה מושפלות. היא דיברה אל כפות ידיה. ״היינו צריכים להיפגש ביום שלישי בערב. לא קבענו מתי ואיפה, סיכמנו שנחליט למחרת, ביום שלישי. אבל הוא לא כתב, לא צלצל. לא ישנתי כל הלילה. ביום רביעי עוד חיכיתי, עד שקלטתי שמשהו קרה לו ואחרי הצהריים הלכתי למשטרה.״ העיניים הורמו. מוצפות.

״אף גבר לא שווה שיבכו עליו ככה״ שמעתי את השטות הזאת מתגלגלת מפי החוצה, ערמת מילים נבוכות, המבינות לבושתן כי הגיעו בטעות לאוויר העולם. אף אחד לא באמת התכוון אליהן.

״הוא כן״ קולה נאלם כמעט לגמרי, ורק לפי תנועת שפתיה ניחשתי שזה מה שאמרה.

הכאב ברקותי התגבר. איזה דבר נורא המסכנה הזו עשתה, תהיתי, שכך נגזר עליה להיענש בקללת הצ׳ארמר? על מה אני נענשתי היה לי ברור. על בגידה באהבת אמת נענשים. אבל זאת? החומר הרעיל פועל אמנם מהר, מספיקה חשיפה אחת ואת נגועה, מורעלת, אבל זה הזמן לברוח, רציתי לצעוק לה, ברחי כל עוד את יכולה. יכאב כמה ימים ותשכחי. ובמקום זאת שמעתי את עצמי שואלת ״ניסית לתפוס אותו? לכתוב? לצלצל? פייסבוק?״ למרות שהנחתי שאת כל זה היא עשתה גם ללא הייעוץ שלי.

״כתבתי, לא קרא. צלצלתי, איזה אלף פעמים, עפתי כל פעם ישר למשיבון. זה הרי לא הגיוני לא להיות מחובר שלושה ימים, ומה, להיות עם טלפון כבוי? או בלי סוללה? איך זה שבנאדם מנותק מהחיים שלושה ימים? ואין לו פייסבוק.״

״באמת נשמע מוזר״ הסכמתי, ״אז במה אני זכיתי?״

״ניסיתי בהתחלה לחפש עורך דין באינטרנט אבל הבנתי שזה אידיוטי. ככה לא מוצאים עורך דין.״

״אז פשוט באת לבית המשפט?״

״כן.״ חיוך זעיר נמתח על שפתיה, ״כאן יש הכי הרבה עורכי דין. לא?״ אבל המתח לא הרפה לרגע מהפנים.

״ולפי מה החלטת לתת את הכבוד דווקא לי?״

״ראיתי אותך למטה. בכניסה. עמדתי והסתכלתי וידעתי שאני צריכה מישהו שאני ארגיש אליו חיבור.״

״ולפי מה הרגשת חיבור דווקא אלי?״

״את נראית אחרת. לא כמו כולם.״

״אחרת?״

״כולם נראים רציניים. כבדים. את נראית כזאת לוקחת הכול בסבבה״ החיוך התרחב, חיוך חמוד, ״לא חנוטה בחליפה שחורה עם מבט קשוח ופה מכווץ.״

״את יודעת, דברים הם לא תמיד כמו שהם נראים״ צחקתי והרגשתי חכמה כמו שמרגישים תמיד כשמצטטים ספרים חכמים. ״סיימתי בשבוע שעבר ספר הזוי אבל מרתק שדן בדיוק בנושא הזה. 1Q84 של איזה יפני בשם מורקמי.״

״כן. שייקספיר כבר אמר את זה.״

״שייקספיר? מאיפה הבאת את זה?״ הגבה שלי לא הצליחה להישאר מרותקת בנימוס למקומה והשלימה את כל העלייה. ולפני שהספיקה לענות דינג של הודעה באוזנייה הקפיץ אותי. זה לא הוא אמרתי לעצמי את האמירה הקבועה, החוזרת על עצמה, לשווא, כל פעם, תפסיקי עם זה. יענה, לא יענה, די. מספיק. אי אפשר ככה. צאי מזה. תשע וחצי. נכון, אולי סיים ניתוח ראשון, אבל למה שדווקא עכשיו יענה?

מי יכול לכתוב לי? חשבתי במהירות תוך כדי חיפוש הטלפון בתיק. עם הילדים, יונתן ורונה, סיימתי להתכתב מוקדם בבוקר שלי, הלילה שלהם. הדיון במתנת יום ההולדת בקבוצת ״יומולדת לריקי״ שנפתחה לפני יומיים, הסתיים תודה לאל אתמול בלילה במתנה המקובלת, שובר זוגי לספא. שיגעו אותי היומיים האלה. את מחכה למילה מהבחור, ובכל דינג את קופצת ומקבלת ״אולי נשלח אותה לסדנת תשוקה?״ מי נזכר בי על הבוקר? כל התכתבויות החולין נעשות בערב. לקוחות בדרך כלל מצלצלים. לא כותבים. הוצאתי את הטלפון מהתיק. זה לא הוא, שבתי ואמרתי לעצמי, זה לא הוא. לא שזה ימנע את האכזבה, לפחות ניסיתי.

אבל זה כן היה הוא. ״חוויה בלתי נשכחת. תודה יפתי.״ ורד אדום חתם את ההודעה.

בהיתי בצג. הגוש האפל והדחוס שרבץ יומיים בבית החזה התפוגג באחת, ובמקומו התפשטה חמימות מתוקה. ערפל נעים מילא את ראשי, דוחק מעט את הכאב שעלה בינתיים מן הרקות אל המצח, והרצון הטוב גאה על גדותיו. ״בואי נשב״ שמעתי את קולי מתרונן אל עבר הנערה, ״נראה, אולי אני יכולה לכוון אותך לפחות.״

הלכנו למזנון. הזמנתי לי קפה, היא לא רצתה כלום.

עמדתי בתור לשלם, מחויכת ומפויסת, חמש המילים והוורד מרצדים למול עיני. לא שמעתי, לא הרגשתי, לא ידעתי, אבל הקרקע החלה לרעוד. בעוד שלוש שעות בדיוק היא תקרוס תחתי ואני אצא למלחמה על חיי. אבל אז, ברגעי השקט שלפני הסערה, עדיין לא ידעתי כלום. לא ידעתי גם למשל שבעוד ארבעה ימים הוא ילך פתאום להתחתן. עם אחרת. לא איתי. לא ידעתי כלום.

רק נטלתי את הקפה, פסעתי לעבר השולחן, התיישבתי ולגמתי מעדנות.